כשמדברים על אומץ ניהולי אנחנו מדמיינים מהלכים גדולים…
אבל אומץ ניהולי בדרך כלל הכי נדרש ב"קטן", באירועים של היום יום.
השבוע במפגש פיתוח מנהלים, ניהלנו שיחה עמוקה וכנה על
התמודדויות של המשתתפים ביום יום, במעגלים קרובים,
שדורשים מהם הרבה אומץ אבל ב"קטן":
• לנהל שיחה קשה שהם דוחים
• להציב גבולות למנהל או עמיתים
• לדחוף עובדים מעבר לאזורי הנוחות
• לשקף למעלה שהדרישות בלו"ז הנוכחי פשוט לא ישימות
• או לשתף מנהל ישיר בבעיה שאתה לא יודע לפתור
והם צודקים, צריך הרבה אומץ, כי בכל אחת מהסיטואציות הללו
יש סיכון, ויכול להיות להן מחיר, לפעמים אפילו מחיר כואב.
יכול להיות שהעובד ייפגע, שהמנהל יכעס, שהם ייתפסו כלא מקצועיים,
לא מחויבים, או חס וחלילה "לא מערכתיים"…
ובגלל הסיכון, השיחות נדחות, או שלא מתקיימות,
והזמן עובר, אבל הבעיה לא נעלמת, היא רק מתעצמת.
בינתיים כמנהלים אחראיים, הם זוקפים את הגב,
מעמיסים, מחפים, סותמים חורים ומשלמים את מחיר השתיקה.
עם הזמן הם נשחקים ובסוף… גם מקבלים בראש כשהם מפילים כדורים.
זו "הדרמה של מנהלי הביניים"
בתווך בין הפטיש לסדן, הם עומדים מול לחצים מכל הכיוונים.
ומולם, הפעולות שדורשות מהם אומץ הן לא מותרות,
אלא תנאי הכרחי להצלחה בתפקיד .
.
כשדיברנו על זה במפגש, ירדו למשתתפים כמה אסימונים חשובים:
* הסיכון הנתפס (החיצוני) נמוך בהרבה מהמחיר של הימנעות (הפנימי)
* כדי להצליח אי אפשר ללכת בין הטיפות, וחייבים להיות מוכנים לשלם מחיר
* גם אם המחיר כואב בטווח הקצר הוא משתלם בטווח הארוך
* הרבה פעמים הסיכון הנתפס מדומה והתוצאה יותר טובה מהמצופה
אז בפעם הבאה (כנראה מחר…) שאתם נדרשים לאזור אומץ
תזכרו שהימנעות יקרה יותר מהפעולה
אז שימו נעלי ספורט ו- Just do it
כולנו רוצים עובדים עצמאיים, אז למה כל כך קשה לשחרר?
מאי 17, 2025
