ניסוי משפחתי קטן גרם לי לחשוב על כמה קל לדבר על אוטונומיה וכמה קשה לשחרר.
כל ערב אותו סיפור
19:30, ילדים, לסגור מסכים, בואו לאכול, קדימה למקלחות, להתלבש, תיקים, מגבות למקום, שיניים, תאספו את הדברים שלכם. למיטות! חיבוק ונשיקה.
נשמע מוכר? כל ערב אותה שגרה מייגעת בדרך לסגור את היום, שבה אנחנו דוחפים קדימה במרוץ אל עבר שעת ההשכבה.
ערב אחד
אשתי ואני היינו צריכים לצאת. לא ביג דיל, רק לשעה וחצי. התלבטנו – להביא בייביסיטר? לסגור עם סבתא? לוותר? הם כבר גדולים, אבל עדיין קטנים (8.5,10).
החלטנו לסמוך!
בארוחת הערב תיאמנו ציפיות: ילדים, אנחנו יוצאים היום, ו סומכים עליכם שתתארגנו לבד – מקלחות, תיקים, חדרים… מה אתם אומרים?
הם אהבו את הרעיון.
חזרנו הביתה, קצת חוששים, ומצאנו בסלון שני מלאכים גאים ומחויכים. מקולחים ומלובשים.
הסלון מתוקתק, תיקים מוכנים, חדרים מסודרים ואפילו המגבות במקום 🙂
מחשבות על אוטונומיה
הם ישנים ואני חושב על אוטונומיה,
על איך מרחב, אחריות ואמון משנים את התמונה – דווקא כשמתרחקים.
קל להגיד, אבל בפועל למנהלים שאני פוגש, זה מאוד מאתגר.
אחריות כבדה, לחץ ועומס מושכים אותם להישאר קרוב, קרוב מידי.
הם מחלקים משימות, דוחפים, מתקנים, פותרים, עוזרים.
לעיתים הם מעיזים ומתרחקים, מתאכזבים ומתקרבים חזרה.
האתגר בדרך לאוטונומיה
הוא במציאת מרחק נכון, שמותאם לשלב, לעובד ולמנהל. הוא לא נבנה בקפיצות, אלא לאט, דרך התנסויות קטנות שבהן לומדים העובד והמנהל לסמוך אחד על השני.
איך למצוא את המרחק הנכון?
אנלוגיה טובה לחיזוק אוטונומיה היא אימון.
מאמן מפרק את הלמידה לשלבים ונותן למתאמן להתנסות.
הוא נשאר על הקווים ומשאיר את האחריות בידיים של המתאמן.
הוא לא מרים כדורים שנופלים אלא נותן פידבק לשיפור,
הוא לא פותר אלא מלמד אותו איך לחשוב, להתמודד ושולח אותו לעשות שוב (להתאמן…).
כשהוא מצליח עוברים לשלב הבא.
שישה צעדים בדרך לאוטונומיה
כדי להרחיב אוטונומיה של עובד, קחו נשימה ויישמו את הצעדים הבאים:
- הגדירו מטרה ברורה – מהי התוצאה הרצויה בתום תהליך הלמידה ("להוביל את הישיבה", "לסגור מול לקוח")
- פרקו את הדרך לשלבים – בכל שלב הציעו הכוונה ותנו מרחב לפעול.
- תאמו ציפיות – הגדירו מה אתם צריכים אחד מהשני בתהליך הלמידה
- התנסות בסביבה בטוחה – אל תמהרו לתקן. צרו מרחב שמאפשר התנסות וטעיה.
- פידבק בונה – תנו חיזוקים להצלחות, תקנו את מה שצריך לשפר עניינית בלי ביקורת.
- המירו פתרונות בשאלות – במקום לפתור עבורם, שאלו שאלות מכוונות
לסיום
אוטונומיה לא נוצרת כשאתה זורק למים.
היא נבנית בצעדים קטנים כשאתה סומך ותומך, ומלמד אותם בדרך לסמוך על עצמם.
